הסכמי אוסלו – עשרים שנה.

      מחתרת אוסלו

אנו חיים בתקופה מטורפת, אירועי האתמול הופכים לחסרי משמעות והאירועים משבוע שעבר הם כבר היסטוריה רחוקה. נדבר כאן על אירועים שהתרחשו לפני עשרים שנה – אירועי אוסלו. דור שלם גדל כבר אחריהם וברור שבשבילו לא קיים עולם אחר, הם אינם יכולים לתאר לעצמם שהיינו חיים במדינה שפיגוע לאומני היה אירוע יוצא דופן. אף אחד לא שמע על טילים, קסאמים, "חמס" "רשות פלסטינית" – כל "המתנות" האלה קיבלנו עם ההסכמים שהוכנו במחתרת באוסלו, בירת נורווגיה בשנת 1993. הם שינו את פני המדינה, ואת מצבה וגרמו למלחמה מתמדת עם הפסקות קצרות שנמשכת עד היום. אלה הסכמי אוסלו.

חשוב מאוד להזכיר שכל מגע עם ארגוני הטרור בתקופה ההיא (והכוונה העיקרית הייתה לאש"ף) היה אסור לפי החוק – הוא היה מעשה פלילי, אבל החוק במדינתנו מגביל רק את האזרחים הישרים ואת אלה שנמצאים בצד הלא נכון של המערכת הפוליטית (איזה צד – אתם בטח יודעים). ואנשי "הצד הנכון" תמיד צפצפו על החוקים ואף אחד לא בא אליהם בטענות. כך עשתה אז (בסוף שנות השמונים, מאה שעברה) החבורה שהקים שמעון פרס, אז מנהיג מפלגת העבודה שהייתה באופוזיציה, ולאדון פרס – כל האמצעים כשרים על מנת להביא אותו לשלטון. המגעים בין פרס לסביבתו של יאסר ערפאת שישב אז בטוניס החלו עוד קודם ומטרתם העיקרית הייתה לנצל קולות ערבים ישראליים תומכי אש"ף להחזרת מפלגת העבודה לשלטון. בואו לא נשכח שאש"ף וארגונים אחרים בסביבתו היו כנופיות טרור המנודים בכל המערכת הבינלאומית ואדון פרס הבטיח לתת להם לגיטימציה ולהכניס אותם ארצה. בבחירות 1992, אולי בזכות העמדתו של יצחק רבין בראש רשימת המפלגה, אולי בזכות ההבנות עם ערפאת, מפלגת העבודה ניצחה ניצחון דחוק והוקמה ממשלת רבין. זה הספיק לחבורת פרס להתחיל בתהליך חשאי שהסתיים במדשאות הבית הלבן בוושינגטון. פרס קיים את הבטחתו – מרגע זה ערפאת נהפך לפרטנר לגיטימי ב"תהליך השלום".

       "השלום" של אוסלו

כתוצאת הסכמי אוסלו הגיעו ארצה אלפי חיילי האויב שמדינת ישראל דאז ציידה אותם בנשק, תחמושת, כלי תחבורה, רשתות קשר… בהתחלה הם היו זקוקים רק לעשיית "סדר" (כך זה נקרא אצל הערבים) – ונרצחו אז אלפי בני עמם מסיבות שונות – אלה שלא רצו שום קשר עם כנופיות הרשע, אלה שסתם לא התמזל מזלם, אלה שביתם, אדמתם, רכושם נחשקו ע"י מישהו מכנופיות טוניס.

בקיצור, ערפאת וכנופייתו היו זקוקים רק לפסק זמן כדי להתארגן (כמה חדשים בודדים) ואפילו אז בפגישות לא כל כך "סגורות" הוא התחיל לדבר על שלב הבא – על "הגיהינום" שמצפה ליהודים בארץ. ההבטחה קוימה. לא עבר זמן רב – והגיהינום הגיע. התחילו הפיגועים אצלנו… לא אכנס לפרטים – הכל כתוב וידוע,

אבל כתוצאה מההסכמים הללו היו לנו יותר מאלפיים הרוגים ואלפי פצועים כשהפצע עדיין מדמם יום יום.

זהו "השלום" שהביעו אדון פרס וחבורתו.

אחת מהיחידות שהגיעו מטוניס (וויקיפדיה).

       "גיבורי" אוסלו

מאז נחתמו עם נציגי אש"ף עשרות הסכמים בכל מיני תחומים, הם לא כיבדו אף אחד מהם. כמו בסיפור על המשחק בין הרמאי והטמבל. מי מנצח בדרך כלל? אבל הטמבלים אצלנו אף פעם לא נעלמים ומסיבות שקשה להבין אותם, במשך עשרים השנה האחרונות דווקא הם תמיד היו רוב בכנסת ובממשלת ישראל, רק במשך הזמן הלכה וגדלה כמות המושחתים שפשוט החלו למכור הכל עבור בצע הכסף ורבים מאנשי המערכת הפוליטית יותר ויותר נהפכו למריונטות של הממשל האמריקאי שבעצמו היה מכור עד מח עצמותיו לפטרו דולרים ולהון האסלאמי.

מקבלי "פרס נובל לשלום"

נחזור להיסטוריה. מי הוביל את הסיפור שגרם לשפיכות דמים מתמדת במשך עשרים שנה וממשיך להעמיד בסכנה עצם הקיום של המדינה היהודית? נתחיל מאב הרעיון – שמעון פרס, שגייס לביצועו חבורת אנשים (נערי פרס) – מוכשרים, צעירים בגילם אבל חסרי ערכים בסיסיים המאפיינים את רוב רובם של בני גילם בכל העולם: יושר, נאמנות לעמם ומולדתם, רצון לתרום לפיתוחה ושגשוגה של המדינה שלהם. הם נבחרו לפי קריטריון אחד: בשבילם המטרה תמיד הייתה מקדשת את האמצעים. מהי המטרה שאליה הם היו אמורים להגיע? המלכת שמעון פרס בתור שליט בלתי מעורער במדינת ישראל. כל האמצעים היו כשירים למטרה הזו, כולל הכנסת אלפי מחבלים ארצה ושחיקת רמת הביטחון האישי של אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד לרמה שעוד לא הייתה בהיסטוריה הקצרה שלה.

חוץ משמעון פרס אפשר להזכיר כאן (השתתפו בתקופות שונות): יוסי ביילין, נמרוד נוביק, אורי סביר, רון פונדק, יאיר הירשפלד, גדעון לוי ואחרים (כנראה היו, אבל לא הצלחתי למצוא שמות נוספים).

בהתחלת שנות התשעים הצטרף לחבורה חיים רמון שמטרותיו היו קצת שונות: במרכז התעניינותו היו הוא עצמו (קודם כל) וכסף (הוא נמשך תמיד לבעלי חשבונות בנק המסתיימים בהרבה אפסים). הוא הביא עימו תגבורת רצינית – איש דתי, אחד ממנהיגי מפלגה צעירה אז (ש"ס) – אריה דרעי וחלקו באישור הסכמי אוסלו והפעלתם היה מכריע.

הסכמי אוסלו היו בעצם שרשרת הסכמים שהובילו את ישראל צעד אחר צעד להתאבדות מדינית. הם נרקמו  במשא ומתן חשאי של יוסי ביילין, שהיה אז סגן שר החוץ עם הנהגת אש"ף, זאת למרות שמפגשים עם נציגי הארגון היו אסורים באותה עת. לפני החתימה על כל הסכם היו זקוקים לאישורו בכנסת, ש"ס בהקמת ממשלת רבין הייתה חברה בקואליציה אך התפטרה ממנה עם חתימת ההסכמים בגלל התנגדות חריפה של תומכיה להסכמי אוסלו. הקואליציה שכללה 61 ח"כים (כולל ערבים) קטנה עם עזיבתם של קהלני וזיסמן שהתנגדו להסכמים ובהצבעות לא תמיד היה לה רוב. כדי למצוא מוצא, "נערי פרס" ודרעי הגיעו לפתרון יצירתי: ש"ס בחוץ, היא לא תצביע בעד הסכמי אוסלו, אבל גם לא תצביע נגד – היא תימנע או שהח"כים שלה ייעלמו מההצבעות. גם במצב הזה הסכמי אוסלו לא יכלו לעבור בבית המחוקקים (בכנסת) בכל ההצבעות, אבל מי שהתחיל בחטא המשיך בפשע – קנו ממש בכסף ובג'ובים מפלגות, יצרו רסיסי מפלגות, ח"כים בודדים, השחיתות חגגה שעות נוספות  –העבודה נעשתה ושרשרת ההסכמים קיבלה רוב בכל ההצבעות.

ללא ההסכמים לא היו עפים טילים בדרום, לא היו יושבות כנופיות טרור בעזה ורמאללה, אלפי יהודים ועשרות אלפי ערבים לא היו מאבדים את חייהם…

אז מי הם? "גיבורי" אוסלו או "פושעי אוסלו"? – תחליטו בעצמכם.

חבורת אוסלו (מימין):

יאיר הירשפלד, אורי סביר, נמרוד נוביק, שמעון פרס, יוסי ביילין, רון פונדק,

מימין: חיים רמון, אריה דרעי, יוסי שריד

       מאבק נגד הסכמי אוסלו      

אבל היו גם אלה שהזהירו, יצאו לרחובות, ניסו להתנגד בכל האמצעים הדמוקרטיים. עשרות אלפי יהודים יצאו לרחובות ומאבק נגד ההסכמים הלך והתגבר מיום ליום בכל המדינה. צורת המאבק השתנתה ממקום למקום, אבל המטרה הייתה משותפת: ביטול ההסכמים וסילוק ממשלת אוסלו.

אחרי התחלת גל הפיגועים של ערפאת וכמות הנפגעים שגדלה לממדים חסרי תקדים נולד הביטוי "קורבנות השלום". לא זוכר מי הראשון להשתמש בו, אבל הוא מראה באיזה טרוף חיו אז אזרחי ישראל. גל התנגדות נגד ההסכמים עלה לממדים שהתחילו לזעזע את "שלטון אוסלו" ואז "הדרג הפוליטי" החליט להשתמש בפרובוקטורים כדי להכפיש את המתנגדים. לעזרתם התגייסה גם "התקשורת" ששלטו בה (כמו היום) קומוניסטים ועושי דברה של קבוצת אוסלו. לא אכנס לפרטים, אבל רמת השקרים בתקשורת כל יום הייתה מגיעה לשיאים חדשים. איך זה הסתיים – גם ידוע לכולם.

       עוד נקודה חשובה:

השחתת המערכת הפוליטית הגיע לרמה חסרת תקדים בימים העליזים של אוסלו. ערפאת היה מומחה לא רק בטרור. הוא היה גם גאון בהשחתת סביבה בה הוא היה נמצא: גם בלבנון, גם בטוניס וגם בישראל הוא מצא שליחים מקומיים שעבור בצע כסף היו מוכנים למכור הכל. אצלנו הוא השתמש במרטין שלאף, ביוסי גינוסר, בדוד וויסגלאס ורבים אחרים – וכל ידוע הינו רק קצה הקרחון שככל הנראה יישאר מוסתר עמוק באפילה (הרי על מעטפות הירוקים נזכרים רק כאשר נתפסים על חם, באין בררה אחרת).

       לסיכום

עברו עשרים שנה מאז. ההסכמים לא בוטלו. גם ממשלת הליכוד של בנימין נתניהו שעלתה לשלטון על גל ההתנגדות העממית נגד ממשלת אוסלו לא ביטלה את ההסכמים (מה שציפו ממנה בכל העולם). ההיפך, ביבי המשיך בנסיגות, בדומה למנחם בגין הוא היה נכנע לכל לחץ מבחוץ. דיבוריו ומעשיו נעו בין שני קטבים שלא היו נפגשים אף פעם – וזה כצפוי הכשיל אותו. ממשלת ברק אחריו המשיכה בתהליך אוסלו ובסוף קיבלה מלחמה עוד יותר אכזרית ממלחמת טרור של ממשלת אוסלו עצמה. ממשלת שרון הראשונה התחילה ברגל ימין – היא ניצחה במלחמה עם כנופיות הטרור כאן, אבל בצורה מוזרה ביותר התחילו להגיע למשפחת ראש ממשלה "משום מקור" מיליוני דולרים שמטרת העברתם הייתה מוסתרת בערפל כבד. רק בתקופת ההתנתקות התברר עבור מה שולם הכסף. נסתפק בזה.

             עוד תזכורת קטנה.

גם בימינו החלו למכור לעם ישראל את אותה סחורה משומשת ומורעלת: "תהליך השלום" שאף פעם לא הביא שלום, אלא רק נסיגות ומלחמה. כושר העמידה של בנימין נתניהו ידוע בכל העולם: סביר מאוד שגם הפעם הוא ייכנע ללחץ של "ידידי ישראל" (ממשל אובמה) ויוביל לנסיגות נוספות ולפי ניסיון העבר המר זה יוביל למלחמה נוספת אכזרית וקשה מכל מלחמות ישראל.

תמונה ישנה (מלפני כעשור) – רק להמחשה.

הסכמי אוסלו: שותף לשלום?

תמונה למעלה: ערבי שנרצח בחברון – חגי גוברמן

פורסם ב- 1 NEWS ב- 15.08.13