זמן לחשבון נפש.

(במדינת החלמאים 8)

פרסמתי את המאמר ב- 14.10.2010 ,  עברתי עליו לא מזמן וראיתי קטעים שנפגעו מסיבה כלשהי. הבנתי שהגיע הזמן לחדש ולהעלות אותו שוב – הנושא, לדעתי,  חשוב מאוד

  הכל רץ בזמן אחרון ועם להוסיף לריצת הזמן גם קצב החיים המסחרר – לא יישאר לאדם רגע להתבוננות אחורה – מה היה לפני שבוע, חודש – שנה כבר מחוץ לתחום – איזה תקופה פרה-היסטורית! שנה לא הספיקה להתחיל – והחגים מאחורינו. לכן אנו מקבלים את חודש אלול ממש במתנה וחגים של תחילת שנה חדשה על מנת קצת לעצור, להתבונן אחורה, לסכם לפחות את השנה האחרונה, לקבל מחילה על עוונותינו ביום הכיפורים וגם הזדמנות להתחיל דף חדש – אולי טוב יותר.

כאן הייתי רוצה לסכם מנקודת מבט מסוימת לא רק שנה שעברה….

       אנחנו מכירים אותם.

הם היו מנהיגינו, נציגינו – מה שנקרא "אנשי הציבור". ברור שהם מעטים, אבל במובנים מסוימים המיעוט הזה קבע את גורלנו – ולא תמיד אנו יודעים מי הם בכלל. כמה דוגמאות:

אבא אבן היה שנים רבות איש שרות החוץ של המדינה הצעירה, הופיע בכל פינות תבל כנציג של מדינת ישראל, היה חבר בממשלות רבות. האם ידוע לכולם שהוא היה גם קצין (ויש אומרים שאפילו גבוה) בשרות הריגול הבריטי Secret Intelligence Service))? – וקצין בשרות הריגול אף פעם לא עוזב אותו – הוא משרת בו כל החיים בצורה זו או אחרת.

 "במלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא הבריטי, תחילה בקהיר ואחר כך בירושלים, שבה התיישב בסוף המלחמה." – כותב, כנראה המייסד של ארגון מודעיו יהודי (שמו לא פורסם) – הכל מוויקיפדיה:

"הדבר הראשון שביקשתי לעשותו כראש הש"י היה לימוד יסודי יותר של האינטליג'נס שנחשב אז לאחד המעולים בין ארגוני הביון בעולם. התייעצתי בעניין זה עם טדי קולק, מבכירי המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים. סוכם כי ינסה להסדיר לי פגישה עם אבא אבן, אז קצין בכיר באינטליג'נס הבריטי. באמצעות טדי הזמנתי את אבן ורעייתו, סוזי, לארוחת צהריים בביתנו, בהרצלייה. רעייתי, רבקה, שקדה על הכנת ארוחת צהריים טעימה. גם טדי הגיע. שוחחנו על המצב ועל מה שאפשר לעשות. בעקבות אותה ארוחה נפגשנו שנית, הפעם בביתו של טדי, בירושלים. בשיחותיי עם אבן התעניינתי בעיקר בשני נושאים : מבנה המודיעין הבריטי ושיטות הפעלתו."

 הכל הגיוני – אבל גם טדי קולק  היה סוכן שרות הריגול הבריטי (לפי מסמכי השרות שפורסמו ב- .05.08 אחרי  שפגה סודיותם)– הרי הוא "אחד מהטובים בעולם!" כאן מתבקשת השאלה: מי הבא בתור? לעבדכם הנאמן אין תשובה לשאלה כזו, אבל סביר להניח שלא מעט מאנשי הצוות של הארגון הצעיר היו גם עובדים נאמנים של "הבוס" הבריטי.  ממליץ מאוד לקרוא את המסמך עצמו (ראה קישור).

עקרב (Scorpion) – כינויו של טדי קולק בשרות הריגול הבריטי.

       מלחמת יום הכיפורים.

       עוד דוגמה, מאוחרת יותר וחמורה יותר: מלחמת יום הכיפורים שהייתה אחת מהמלחמות הקשות בהיסטוריה קצרה של המדינה (נפלו בה 2,656 הרוגים  ו- 7,251פצועים) והייתה מלווה במספר תופעות שהסבר מניח את הדעת עליהן עד עכשיו (שלושים ושבע שנים אחרי המלחמה) עוד לא קבלנו.

מה קרה באמת אנו לא יודעים עד עכשיו, אבל – לפי הספר של  אנרי מודיאנו "הפשע" על המהלכים שקדמו למלחמה ולשלבים התחלתיים שלה  (אמת על מלחמת יום הכיפורים?) המארגן העיקרי של המלחמה היה שר החוץ של "ידידינו הגדולה" – הנרי קיסינג'ר, ושיתף איתו פעולה משה דיין – שר הביטחון של ישראל דאז! בלי עזרתו הפעילה המלחמה בכלל לא הייתה פורצת!

אם זה נכון – וכנראה יש לא מעטים שיודעים את האמת – אז זו קודם כל בגידה של שר הביטחון במדינה ובעמה! – אבל זה גם מסביר כל המהלכים בהתחלת המלחמה, כולל מינוי אלוף פיקוד הדרום לא מנוסה ממש לפני פרוץ הקרבות, הרחקה בלתי מובנת של הכוחות העיקריים לפני התחלתה, ריקון מתקני מגן בתעלה, הודעות בלתי פוסקות של דיין שלא צפויה מלחמה בתקופה הנראית לעין….

 אבל המעשה נעשה ורק פעולת אוגדת שרון הביאה את הניצחון במלחמה, זה לא שינה את את התסריט של קיסינ'גר – דיין ומכונת המלחמה הפסיכולוגית אמריקאית החלה במתקפת "המחדל" וניצלה את ההפתעה המוחלטת של הציבור בישראל.

בעצם לא היה שום "מחדל" – הייתה בגידה.

      נסיגה מסיני

עכשיו ננסה להרכיב פזל דמיוני על סיפור אחר. מנחם בגין נבחר לתפקיד ראש הממשלה לראשונה בשנת 1977  ובהרכבת הממשלה למי הוא הציע תפקיד שר החוץ? – למשה דיין. בטח, הוא ידע כל האמת על מלחמת יום הכיפורים ועל תפקידו של דיין בה! ודיין הכין את מחדל השני – נסיגה מסיני ומשא ומתן על ערביי ארץ ישראל – שתוצאותיו אנו אוכלים עד היום. משה דיין כסוכן אמריקאי – נוצל עוד פעם כדי לסיים פעולה שלא הצליח לסיים  במלחמת יום הכיפורים. ובשביל מי עבד בגין? את זה אף פעם לא נדע.

       הסכמי אוסלו

זה היה לפני אוסלו. כאן עוד לא היה מדובר על כסף. "מנהיגינו"  עוד לא ניקנו בסכומים אלה או אחרים. אוסלו סימן את עליית (או ירידת) המדרגה. כאן התחילו לזרום כספים (שהגיעו "משום מקום") אל עזר וויצמן, יוסי ביילין, אל שמעון פרס, אהוד ברק, חיים רמון, אל אהוד אולמרט, אריאל שרון…. – הרשימה הארוכה כזו יכולה להיות ארוכה הרבה יותר. וכמה שיותר כספים מוזרמים – ככה אנו שומעים יותר ויותר על "תהליך השלום" שמשום מה תמיד מסתיים במלחמה.

ואנו, "החלמאים" תמיד נצביע בעד מישהו שלמחרת הבחירות ימכור אותנו בעד סכום סביר. בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה נשפט והוצא להורג ראש הממשלה ששיתף פעולה עם הגרמנייה הנאצית.

אצל החלמאים זה אחרת – אין אחראיות, אין דין ואין דיין.

אז מה עושים? אולי למישהו יש תשובה?

פורסם ב-NEWS 1 ב- 15.10.10